היא התקשרה אלי מבוהלת. בעלה לקה בארוע מוחי וזכרונו נפגע לחלוטין עד כדי כך שמונה לו אפוטרופוס.
"מה אני אעשה עכשיו עם הדירה שקיבלו בירושה מאחותו?" שאלה אותי. יכולתי לשמוע שהבכי מרעיד את מיתרי הקול שלה. למרות שרציתי ללכת כבר הביתה, ביקשתי ממנה לקחת מונית ולבוא אלי.
היא הגיעה אחרי עשרים דקות. עיניה הכחולות אדומות וכל כולה עצבות גדולה.
"הכי חשוב לי שהילדים לא יריבו" כך פתחה ואמרה.
בני הזוג ערכו לפני מספר שנים צוואות הדדיות בהן ציוו באופן מפורט את כל נכסיהם בצורה ספציפית לכל אחד ואחד מילדיהם, תוך שהם מקפידים לשמור על שיוויון בשווי הנכסים המחולקים בין ילדיהם.
"מי היה צריך את זה?" היא בכתה, "מה הבעיה? ממה את חוששת כעת?" שאלתי אותה.
"לא הספקנו להתייחס לדירה הזו בצוואה שלנו. לא תארנו שהיא תוריש את הדירה הזו דווקא לבעלי" המשיכה לדמוע.
הוצאתי את צוואתם. התיישבתי לידה והצבעתי על הסעיף המתייחס לרכוש שלא ניתנה לגביו הוראה ספציפית או שלא נכלל בעת עריכת הצוואה במסת הנכסים של המצווים. בסעיף זה נקבע כי הזכויות שאין לגביהן התייחסות בצוואה בין אם זה נכס מקרקעין או זכויות כספיות כלשהן יחלוקו באופן שווה בין ילדיהם. ככל וזה נכס מקרקעין, שוויו יקבע על פי הערכת שמאי.
"אוי. עכשיו נרגעתי" אמרה ושאלה, "ואם לא היה סעיף כזה בצוואה. מה היה קורה?"
"פשוט מאוד" הרגעתי אותה, "כשאין התייחסות לגבי נכס מסוים בצוואה וכשאין סעיף כללי המורה כיצד לחלק נכסים וזכויות שהתקבלו לאחר שנחתמה הצוואה או כשאדם מתייחס בצוואתו רק לנכס מסוים ולא מתייחס לשאר נכסיו. מגישים לרשם הירושה בקשה לקיום צוואה המתייחסת לנכסים הנקובים בה וכן יש להגיש גם צו ירושה בעבור אותם נכסים שאין לגביהם התייחסות בצוואה והם יחולקו על פי חוק הירושה ובמקרה שלפנינו באופן שווה בין ילדי בני הזוג.
