הבלוג של מיכל

אני שייכת לאסכולה השמרנית הגורסת שלאדם, יהיה מצבו אשר יהיה, הכי טוב בביתו. ואז הגיעה המציאות וטפחה על פני כשלא היה מנוס אלא לאשפז את

קוֻּרִים שֶׁל שְׁקָרִים לקוחה יקרה שלי בקשה שאקבל את נכדה לפגישה. "הוא הסתבך במשהו שלא שייך לו. בתי אובדת עצות והוא עצבני ומשגע את כל

לנו זה לא יקרה… כולנו נמות. היום, מחר, מחרתיים, בעוד שנה, בעוד עשור. כולנו גם מכירים את תבנית המחשבה :"לי זה לא יקרה.." ואכן לא

השבוע זה קרה פעם נוספת ואז הבנתי שישנו חוסר הבנה אצל חלק מהאנשים לעניין הסכמי ממון, תוקפם והצורך באישורם בבית המשפט. הם הגיעו אלי להתייעץ

הבוקר כשהייתי בדרכי לבית המשפט, התגלגל בגלגל"צ, השיר הזה. היות והחיווט אצלי בראש מורכב במיוחד, מיד באו ועלו בי שני מקרים קשים שהתחברו לי לסדרה שהשיר

לא מזמן הגיעו אלי זוג נחמד, הוא בן 40 וקצת והיא בת כמעט 40, שניהם בעלי מקצועות חופשיים, מעמד בינוני פלוס. ילדים בוגרים, הורים מבוגרים

תארו לכם שהיו ממנים עבורכם אדם שתפקידו היה לקבל עבורכם החלטות היה מחליט עבורכם ונוטל מכם את כל חופש הבחירה. זוהי אפוטרופסות. על פי חוק הכשרות

הגברת הקשישה שהכניעה את חברת הביטוח גברת קשישה ומקסימה התאלמנה מבעלה, והחלה סובלת מדיכאון קשה אשר השפיע על תפקודה היומיומי עד כדי הפיכתה לסיעודית. לקשישה

פעמים רבות אנו שומעים בתחום הפונדקאות על ההורים המיועדים, העושים ככל שביכולתם להביא ילד לעולם, תוך השקעת משאבים רגשיים וכלכליים יוצאי דופן. מה שפעמים רבות