שקרים קטנים גדולים

הבוקר כשהייתי בדרכי לבית המשפט, התגלגל בגלגל"צ, השיר הזה.
היות והחיווט אצלי בראש מורכב במיוחד, מיד באו ועלו בי שני מקרים קשים שהתחברו לי לסדרה שהשיר הזה משמש לה כפתיח.

ביטול הסכם הממון של הבעל המתעלל שכולם מתאהבים בו

לירי (אין קשר בין השמות למציאות), היתה נערה צעירה מאוד כשהכירה בתיכון את מי שעתיד להיות בעלה. הניגודים בנראות שלהם יחדיו סבבה ראשים, היא יפייפיה קטנטונת ובהירה והוא גבר גבר, גבוה מאוד, שיער שחור עיניים כחולות מוטת כתפיים מרשימה. זוג מהסרטים.

לקראת גיוסם לצבא ביקוריו בבית הוריה הפכו תכופים יותר ויותר עד שעבר להתגורר עימה אצלם באופן קבוע, כשקשריו עם הוריו נפרמים לאיטם בנימוקים שונים ומשונים.

הוא התגייס שנה לפניה "ליחידה מובחרת" והיא שרתה כפקידה קל"בניקית. כשהשתחררו הודיע לה שהעולם קורא לו  ושהוא רוצה לכבוש אותו ובגדול. היא שמחה על היצירתיות והשאפתנות שלו והבטיחה לנצח להיות לו עזר כנגדו.

היא הקשיבה בדממה לשיחות הטלפון הבוטות שניהל עם אחרים במהלך עסקיו, נבהלה כשצעקות רמות היו בוקעות ממשרדו כשלא הסכים לתנאי מסויים. אפילו זכתה לאסוף את שבריו של אגרטל שהשליך בתסכול כשדבר מה שרצה לא יצא לפועל.

כשהעירה לו על כך הביט בה במבט מצמית ואמר לה: "ככה זה בעסקים. צריך להיות קשוח, אחרת ידרסו אותך". לאט לאט שקע בעסקיו כשהיא לצידו תומכת בו וממלאת פונקציות שונות ומרכזיות בחברות שהקים. מעולם לא טרחה לשאול אותו לעניין חלקה בחברות אלו, לא הבינה למה היא לא יכולה לחתום על שקים ולשלם לספקים. כששאלה אותו אמר לה שהיא לא מבינה בזה וחבל שראשה היפה יוטרד בענייני כספים. היא צריכה לדאוג שהכל ידפוק ויתבצע. היא המנהלת האדמיניסטרטיבית והוא מנהל הכספים. תשובתו סיפקה גם את הוריה שזמזמו לה מידי פעם כשעלה בהם ספק.

לאחר תקופה מסוימת החליטו להרחיב את עסקיהם לעבור לקצה העולם למקום בו ההזדמנויות מתגלגלות וצריך רק לאסוף אותן.

היא הסכימה ואמרה לו שהייתה שמחה יותר אם היו מתחתנים כשסבה וסבתה עודם בחיים במיוחד כשהבטיחו לה שאם תינשא תקבל מתנת חתונה, דירה מרווחת וסכום כסף נכבד, להתחיל את חייהם המשותפים ברווחה כלכלית.

נקבע תאריך. האולם נשכר, שמלת הכלה נבחרה. ערב לפני הארוע אחרי שטבלה במקווה אמר לה שהם צריכים לנסוע לחתום על מסמכים שונים בדחיפות. כשאמרה לו שהיא מאוד עייפה ונרגשת ובקשה ממנו לדחות את החתימה על המסמכים למועד אחר, החל לצעוק ולהתרגז עליה כפי שלא עשה מעולם. כשתפס בידה בכוח ולחש באזנה, בבית הוריה, שאם היא לא מצטרפת אליו כדי לחתום על המסמכים "החתונה מחר מבוטלת". ייחסה זאת להתרגשותו ונסעה עימו. כמובן שנסעה.

בשעות ערב הם הגיעו לעיר זרה ורחוקה, אז נדהמה להיווכח שהמסמכים שעליהם הוא מבקש שתחתום אינם אלא  "הסכם ממון". הם מעולם לא שוחחו על כך, לא הבינה מה כתוב בשמונת העמודים, מה זה הכוונה בעמוד שכל שורה בו מתחילה ב"הואיל" ולמה הוא עושה לה את זה עכשיו?

עורך הדין אמר לה שזה מסמך סטנדרטי שאין לה מה לחשוש. היא בקשה לשוחח עם הוריה. הוא התנגד בתוקף ועוה"ד הסביר לו שאם היא רוצה לשוחח עם הוריה זה "דווקא מצוין מבחינת קבילותו של ההסכם וחתימתה עליו לאחר שהתייעצה עם הוריה תוך הבנה והסכמה".

הוריה כעסו מאוד וביקשו שהחתימה תידחה עד לאחר החתונה, שעתידה להיערך למחרת. הוא הודיע להם חד משמעית מבלי למצמץ: "אם היא לא חותמת עכשיו – אין חתונה מחר!"

היא חתמה. היחסים הצטננו ולימים האפיזודה הזו נשכחה והזוג הצעיר נסע ללקט הזדמנויות בניכר. שם שגשגו עסקיהם אך היא קמלה הרחק מהוריה משפחתה וחברותיה. בקשה לחזור לארץ כשהיא בדיכאון עמוק, מפריעה לו בעסקיו . כשהגיעו לארץ התמקמו בדירה שהורישו לה סבה וסבתה. הם יצאו ובילו עם חבריו. היא יצאה עם חברותיה שבליבן קינאו בה על החיים הנוצצים והזוהרים.

עד לאותה שבת, בה סירבה לאחת מבקשותיו. הוא תפס אותה בידה, אחז בצווארה בידו השנייה והגדולה וחנק אותה עד כדי כך שפירפרה עם רגליה באוויר ואז איים להשליך אותה ממרפסת הקומה ה- 14 של דירתם.

היא הצליחה להשתחרר וננעלה במקלחת כשהמגב משמש כבריח נוסף. 20 שעות שהתה במקלחת וסירבה לפתוח עד אשר יקרא להוריה.

חברותיה שאז קינאו בה כל כך, נחלצו לעזרתה ועטפו אותה באהבה ודאגה. התברר שאין ולא היה לו כל קשר לאף אחת מהיחידות המובחרות של צה"ל והוא למעשה שוחרר על רקע של קשיי הסתגלות. "הופעותיו" האלימות, התעלפויותיו והדרמה שסיפק בבית משפט ובבית הדין נודעו למרחוק. החשש היה שלמרות שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ הוא בדרכים המפיוזיות שלו יצליח לצאת מהארץ ויותיר את הילדה הזו, עגונה וללא ילדים כשהיא רק בת 25.

למזלנו הדיינים בבית הדין הבינו באיזה טיפוס מדובר והצליחו לחלץ ממנו גט. אז הוא כבר נשאר בארץ מרצונו, כי ביקש לאכוף את הסכם הממון המטורלל שכפה עליה. מובן שהסכם הממון בוטל. רכושה הושב לה במלואו והיא קבלה חלק נכבד מעסקיהם המשותפים.

משפט אחד שאמרה לי כשנפגשנו לראשונה נשאר בי חקוק. "את תתאהבי בו. כולם מתאהבים בו. חושבים שאני המשוגעת, שהחיים שלי דבש".

הסכם ממון עם עוד אחד שכולם מתאהבים בו

אצל נועה הסיפור דומה, אך נועה קצה בחיי הנישואין לאחר 20 שנים וארבעה ילדים כששניים מהם מתחת לגיל 6. בעלה לשעבר היה איש שרותי הבטחון שנהג בביתו כבמגרש המסדרים. די היה במבט אחד כדי שכולם יתיישרו לימין. "ההפלקות" היו על מנת לחנך ולהטמיע דרך ארץ, עד לאותה "הפלקה אחת יותר מידי" שבעקבותיה החליטה שזהו, היא לא ממשיכה יותר.

לקחה את ילדיה ויצאה מהווילה המפוארת בה התגוררו. הוא דווקא שמח, שזה לא בא ממנו והכין בכתב ידו הסכם גירושין שתמציתו "מה ששלי – שלי, מה ששלך – שלי, הילדים איתי ואת משוחררת" כשהודיעה לו שהיא רוצה להתייעץ עם עוה"ד כיוון אקדח לראשו והודיע לה שאם לא תחתום בפני בית הדין  – לילדים לא יהיה אבא – בגללה. (הוא חילוני גמור, מתעב את כל העולם הדתי אך לא היסס להתרפס בפני הדיינים במתק שפתיים כשרצה שיאשרו את הסכם הגירושין).

היא חתמה. ומאז בכל יום היא מתה עוד קצת.

בית הדין לא בחן כלל את סבירותו של ההסכם ואישר אותו. שנתיים הייתה בדיכאון עמוק. חדלה לתפקד, בקושי התפרנסה כשחברותיה התקבצו סביבה ועזרו לה להרים ראש, לתבוע ולהשיב את מה ששלה. את כבודה, את ילדיה את רכושה.

גם היא שפגשה אותי לראשונה אמרה לי את אותו משפט "את תתאהבי בו. כולם מתאהבים בו. חושבים שאני המשוגעת, שהחיים שלי דבש".

מה גורם לנשים נורמטיביות שקולות ומשכילות לעצום עיניים? מה גורם להן להסכים לנשום לפי קצב מוכתב ולדמם? למה רק אחרי הטיול שארגנו לעצמן בגיהינום הן מתחילות להבין שאפשר גם אחרת. בשיר הזה?