צוואות מסנדלות

בכל פעם מדהים אותי מחדש עד כמה איני חובבת (בלשון המעטה)  צוואות הדדיות, מהסיבה הפשוטה שאין בהן הדדיות.

לטעמי,  אין שום דבר הדדי בצוואות הדדיות. הרצון אינו הדדי, הכוונות אינן הדדיות. השיח אינו הדדי. כל אחד מהמצווים בצוואות ההדדיות מקווה שלו זה לא יקרה ובן זוגו / שותפו לצוואה ההדדית יתפגר לפניו. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע מי מהצדדים, לרוב האביון שבין השניים מחשב את קיצו של בן זוגו לאחור ושאלות ו/או הסברים בעניין דרכי ביטולה של הצוואה הדדית מושתקים באיבחה חדה. "למה אתה שואל? עוד לא חתמת וכבר אתה רוצה לבטל?"

סעיף 8א. לחוק הירושה התיר לבני זוג המעוניינים בכך לצוות הדדית זה לזה את רכושם ולקבוע את המסלול שבו הם בחרו כדי להנחיל לדורות הבאים את רכושם.

אמש, ישבו אצלי בני זוג, שאינם נשואים, כל אחד לרעהו פרק ב'. האישה פרשה בפני את משנתה כיצד לדעתה רכושם המשותף (משותף מזה חודשיים) צריך לעבור לדורות הבאים (בעיקר לדור הבא שלה).  האיש שתק.

היא בקשה ממני לכל אורך הפגישה אישורים והסכמות במטרה לממש את רצונותיה, בעוד בן זוגה לא אמר דבר אבל בהחלט נע בכיסא בחוסר נחת.

היו לה תכניות חומש ושתי הנחות סמויות חלופיות. הראשונה: לה זה לא יקרה. הוא ילך לעולמו  לפניה. והשנייה: שאם בטעות היא תעזוב את העולם לפניו, הרי שלא יעלה על הדעת  שבת זוגו החדשה תינשא לו במטרה לגזול את רכושו – רכושם של ילדיה (כי כנראה כפי שרכושו אינו שלה ילדיה אינם שלו), ואולי הפרנויה הזאת קשורה לזה שהקשר ביניהם החל כשאשתו הראשונה הייתה על ערש דווי..

כשסיימה להציג את תכניותיה לרשת את בן זוגה ולחילופין להוריש בצוותא נכסים משמעותיים דווקא לילדיה, פניתי לאיש השתקן שישב בחדר לקבל את דעתו. והוא המשיך לשתוק.

היא דיברה בשמו ואמרה: "הוא מסכים, בטח שהוא מסכים דיברתי איתו על זה בבית" תוך שהיא מניחה יד על ברכו של בן זוגה.

הפעם אמרתי לעצמי, לא עוד. אני רוצה הסכמה מלאה, שתיקה בעיני תחשב כסירוב ועל דבר כזה איני יכולה להגן.

אז למה לא צוואה הדדית?

• מסלול מהיר לבית המשפט.
• דרכי ביטול בעייתיות
• הכרח קיומו של רכוש משותף כלשהו
• השפעה בלתי הוגנת: דומיננטיות של צד אחד הכופה את רצונה על הצד האחר.

נשמתי עמוק והמלצתי בחום לכל אחד מבני הזוג להכין צוואה נפרדת, בה הוא יצווה בכנות מתוך ראשו וליבו, וזאת במקביל לחובתם לערוך הסכם ממון ובו להתייחס להסדר הרכושי בו הם מעוניינים לכל ימי חייהם .

מדהים כיצד ניתן לחשוב כמו פסימיסטים גמורים – שהנה מחר זה קורה לי… ולחיות כמו אופטימיסטיים נצחיים שלי זה לא יקרה.

אני לא יודעת לומר אם בת הזוג עדיין תבחר להיות לקוחה של משרדי בעתיד, אבל בן זוגה כבר התקשר היום להודות לי.
וכן, שותפיי לדרך כבר אמרו לי שזה לא שיווקי לומר את הדברים שאמרתי בפגישה או לכתוב את הדברים שכתבתי כאן, ואחת מהן אף אמרה לי שאני משוגעת.

אני מניחה שכולם צודקים, ובכל זאת.