הוא התקשר אלי מאוחר בלילה. התנצל על השעה ואמר לי שזו הייתה ההזדמנות היחידה שלו לשוחח איתי כשאשתו הלכה לחוג יוגה. הם שניהם הורים מיועדים. הפונדקאית שלהם בחודשי הריון מתקדמים. סרטן התגלה אצל אשתו שחלתה מיד לאחר נישואיהם ועל כן נזקקו לשרותי פונדקאית על מנת להרחיב את משפחתם.
"היא מתעלמת מכל מה שקורה. היא לא הולכת איתנו לרופא לבדיקות. היא אפילו לא באה איתנו לסקירת המערכות הראשונה – היא אמרה שיש לה עומס מטורף בעבודה ואני הסכמתי ללכת לבדי". סיפר לי במילים מהירות. עכשיו היא גם לא מוכנה ללכת איתנו לסקירה השנייה" אמר ושתק.
"מי זו היא?" שאלתי אותו.
"אשתי – מי זו כבר יכולה להיות?" אנחת רווחה נשמעה מצידי. עוד לא הפנמתי את חומרת הדברים כי לדידי מהפן המשפטי לא התעוררה בעיה מיוחדת.
"תביני, היא אפילו לא מוכנה לדבר עם הפונדקאית הנפלאה שלנו" אמר והוסיף בלי נשימה, "אי אפשר להעלות את השם שלה או כל דבר שקשור בה אצלנו בבית. זה מטורף. אני לא יודע מה לעשות"
הליך הפונדקאות מורכב. משפטית, רפואית ובעיקר רגשית. השיח סובב בעיקרו סביב הפונדקאית ופחות סביב ההורים המיועדים ובמיוחד האימהות המיועדות שבגינן נאלצו לפנות לפתרון של העזרות בפונדקאית על מנת לממש את הורותם. היו לי לא מעט שיחות עם אימהות מיועדות, מאחרי החיוכים והמילים המחבקות באהבה כנה את הפונדקית, התחבא כאב גדול. לעיתים היה זה כאב של קינאה. כאב של חוסר אונים. פחד שלא יוכלו להיות אימהות טובות דיין עבור התינוק שלא הן ילדו ועוד ועוד. מרבץ שלם של רגשות ממלא את האימהות המיועדות.
אין זה אומר שאינן מעריכות את פעולת הפונדקאית בעבורה ואת אצילות נפשה. אין זה אומר שאינן אסירות תודה לאור הנכונות של הפונדקאית הפרטית שלהן לסייע להן במימוש מטרותיהן להיות אימהות אך בצד הכרת התודה והרגשות החמים מרימות חלק מהאימהות המיועדות מסך שמנתק אותן ומתעלם מהפונדקאית ומצרכיה הרגשיים גם למעט חום ואמפטיה מצידה של האם הנושאת ואז יסוריי האשמה שתוקפות את האימהות המיועדות מחמירים את המצב וחוזר חלילה.
אינני מומחית לבריאות הנפש. לכן אני תמיד ממליצה להעזר בפסיכולוג או תרפיסט על מנת לברר כיצד ניתן להקל ולו במעט על ההורים המיועדים ובמיוחד על האימהות המיועדות. מכאן, בקול האחד שלי הצנוע, הייתי שמחה לו נשמעה דעתי והועדה לאישור הסכמים במשרד הבריאות היתה מחייבת את ההורים המיועדים להגיע לטיפול פסיכולוגי מינימאלי על מנת להקל ולו במעט את מכאוביהן של האימהות המיועדות שקולן לא נשמע. תרתי משמע.
