הוא הגיע אלי מישוב מרוחק. מעט מסורבל, כבד פה. עיניו היו כבויות. הוא הושיט לי את השקית שבה קופל ושוב קופל דף מודפס שכותרתו הייתה "צוואה בעדים".
"עם הנייר הזה, הם האחים שלי לקחו את הדירות של אימא שלי וגנבו אותי והכל בגלל שאני איטי כמו אימא שלי" נאנח והוסיף, "וגם בגלל שאני ערירי ואין לי אף אחד. לא אישה ולא ילדים".
אז התברר כי אימו התאלמנה והשאירה אחריה רכוש נכבד ולא מעט כספים שהיו מושקעים בבנק ובבלטות וגם שלושה בנים.
עוד סיפר כי האם ערכה לפני מספר שנים צוואה אצל נוטריון ובה הורישה לכל אחד מבניה דירה. את הכספים ציוותה ללקוח שלי ואת התכשיטים ציוותה לארבעת נכדותיה מהבנים האחרים.
"אז מה השתבש?" שאלתי אותו. "רבת איתם? מה קרה פתאום?"
הוא לא ידע להסביר לי או אולי התבייש לספר. עד שהתרצה ואמר שהוא נפגש עם מישהי, "איטית כמוני. אנחנו עובדים באותו מפעל והם פחדו שהיא תיקח לי הכל ולא יישאר להם כלום אחרי שאלוהים ייקח אותי והם הפחידו אותה"
המשפט הזה שאמר לי בתחילת הפגישה היבהב. "מה זאת אומרת שאתה איטי כמו שאמך הייתה?" שאלתי. לקח לו זמן להשיב לי, "היא לא הייתה מפגרת. היא הייתה איטית. היה לה קשה ביום יום לא תמיד הבינה מה רוצים ממנה. לא שמעה טוב מלידה."
"עברית היא הבינה? ידעה לקרוא?" שאלתי בעדינות.
הוא צחק. "הלוואי. היא הייתה מחזיקה את התהילים פתוח. ככה שכולם יחשבו שהיא קוראת תהילים בעוד היא הייתה מחברת את התפילות שלה בעצמה" אז נאנח וסיפר איך נהגו ילדי השכונה להקניט אותה ברגע שראו שהיא מחזיקה את ספר התפילות הקטן הפוך.
פרסתי את הדף המקופל על השולחן ועוד לפני שפתחתי את חוק הירושה, בפעם המי יודע כמה, כבר הבנתי שבצוואה שלפני נפלו פגמים רבים רק בפסקה הזו:
" מאשרים בזה כי כל אחד מאיתנו הינו בן למעלה משמונה עשרה שנה, כי אין לנו טובת הנאה מעיזבון המצווה הנ"ל, כי המצווה הנ"ל, הגב'_______, הצהירה בפנינו כי הצוואה הנ"ל על שלושת עמודיה, היא צוואתה וזאת לאחר שהקריאה אותה בקול לפנינו, וכי חתמה עליה מרצונה החופשי והטוב, בהכרה מלאה וללא כל אונס, כפיה או השפעה בלתי הוגנת: וכי גם אנחנו חתמנו על פני הצוואה כעדים, איש במעמד רעהו, במעמד קריאת הצוואה, הצהרת המצווה וחתימתה על הצוואה."
הגשנו התנגדות לקיום צוואת המנוחה וחודש ימים לאחר מכן נסגר התיק בפשרה לפיה תקוים צוואתה המוקדמת של המנוחה והכל לשביעות רצון הלקוח שלי, שחשש מאוד מההליך המשפטי מול שני אחיו.
