הדרך לגיהנום רצופה ביסורים

הבוקר נזכרתי בחמשת האחים הגברתנים שהגיעו אלי לשיחה להתלונן על הלקוחה המקסימה שלי שכל חטאה היה שהוריה בחרו להוריש את כל רכושם רק לה.

הזיכרון הזה קפץ לי תוך כדי שיחה עם לקוח פוטנציאלי שהגיע להתייעץ עימי על סיכויו של אדון מצליח. אימו החליטה להוריש את הדירה הצנועה שלה לאחיו. החלטה, שלו היה קשה מאוד להשלים עימה במיוחד לאור העובדה שקריאת הצוואה לא הראתה כל עילה לפסלותה. הוא שאל אותי "איך אימא שלי יכלה לעשות לי את זה?" הפנתי אותו לאימו וליחסיו עימה ואז התבהר שאימו עזרה לו כל חייו, שילמה את חובותיו, רכשה לו דירה, שילמה את הוצאות בנותיו ובכל זאת הוא רצה לקבל בעזרתו של אדון מצליח חלק מירושת אחיו.

על שיטותיו המגוונות והמתעתעות של אדון מצליח אכתוב בהזדמנות קרובה. מיותר לציין שהאיש ההוא לא יהיה לקוח שלי. אני לא מתאימה לשיטותיו והוא לא מתאים לשיטותיי. קורה.

אחרי שיצא נזכרתי כי לפני כמה שנים הגיעה אלי גברת כחולת עיניים שהאדימו מבכי. הוריה הקשישים בהם סעדה ותמכה- נפטרו. עם פתיחת צוואת ההורים כאילו נפתחו עליה שערי הגיהינום.

ההורים הורישו את כל רכושם לגברת שלי, כשלאחיה ואחיותיה בחרו שלא להוריש דבר ואף לא טרחו להזכירם בצוואתם. צוואה של כמה שורות, לאקוניות, משפטיות קרות ומנוכרות.

מיד עם הקראת הצוואה ביקשה הגברת שלי לחלק את כל הרכוש הרב, שהורישו לה ההורים, בין כל אחיה. כל רצונה היה לשים את הערב הקשה הזה מאחוריה ולהתחיל לחיות את החיים.

אחיה ואחיותיה של הגברת שלי זעמו. השתוללו ובכו. עם התאוששותם מההלם ביקשו שבית משפט יפסוק שצוואת ההורים פגומה וכי לא ניתן לקיימה. לא עניין אותם מאום. הם רצו להוכיח שהצוואה אינה תקפה מחמת פגמים שנפלו בה כשהפגמים העיקרים בה נאחזו האחים היה השפעה בלתי הוגנת וחוסר כשירות של הוריהם לצוות.

ניסיונות גישור ופשרה לא צלחו. האחים רצו "צדק" והכרה.

כדרכן של צוואות רבות, גם תובענה בעניינה של צוואה זו התגלגלה לפתחו של בית המשפט.

ההליכים המשפטיים פרמו את כל המארג הנפלא של המשפחה הזו. האשמות קשות שלוו בפרצי אלימות מילוליים ונבירה בעבר הרסו את הגברת שלי ואת אחיה. כל אחד דאג להרוס את אחיו כמיטב יכולתו. מישהו אמר קין והבל?

הגברת שלי הייתה מגיעה למשרדי באופן תכוף. בעיקר כדי לשפוך את מר ליבה. הוריה שרצו לברך יצאו מקללים. מידי פעם היה מגיע אלי אחד האחים ( בהסכמת עורך דינו) ואמר שהוא יודע שהיא לא אשמה, שהיא שק החבטות המשפחתי. שהוריהם אשמים, וזאת בשל הדרך בה נכתבה הצוואה.

במהלך המשפט שנמשך כמה שנים, התברר כי כל אחד מהאחים קיבל בחיי הוריו רכוש וכספים לרוב. עוד הסתבר כי חלק מהאחים הכאיבו מאוד להוריהם ובכל זאת קיבלו את מנתם ואילו הגברת שלי מעולם לא נזקקה לסיוע של הוריה.

בית המשפט קבע שהצוואה תקויים כלשונה. הגברת שלי בחרה לתרום חלק הארי מירושתה. האחים שנפגעו מנוסח הצוואה אמרו בסופו של ההליך, כי לו הצוואה היתה כתובה במעט יותר רגש, מזכירה את כל אחד מהאחים – הם לא היו מגיעים לקבורת יחסיהם.

לא יודעת מה כל אחד הסיק מהמקרה הזה, אני ראיתי לנגד עיני, את ההורים הקשישים במשרדו של עוה"ד מבקשים להוריש את כל רכושם לבתם – הגברת שלי.

האם עוה"ד היה צריך לנתח עימם את השפעות המצב הזה? או שאולי היה צריך לעודד את ההורים להכניס שורת התייחסות לכל אחד מהילדים ולהסביר מהם מעיניו לצוות כך ולא אחרת? שמעל הכל מרחפת השאלה מה לעזאזל התפקיד שלנו, עוה"ד, בכל הסיפור הזה?

לדעתי, מסמך הצוואה הינו קולו האחרון הצלול של מי שאהבנו ואהב אותנו, איך אפשר שהקול הזה יהיה כל כך קר ומנוכר לבוש מחלצות משפטיות ותו לא. ברישא של הסכמי הממון הקשוחים ביותר יש את רשימת ההואילים : לכבד, לחיות בשיתוף, לאהב. וזאת כשיש לנו חיים שלמים לשמע את קולו של בן זוגנו ולהשמיע לו את קולנו.

אל מול הצוואה החתומה אנו נותרים בסערת נפש, בלי תשובות אלא רק עם חופן השערות, התחשבנויות ופגיעות עמוקות שלא ניתן לרפאן. על הרס משפחות וקשרים בין אחים ואחיות לא התחלנו בכלל לדבר.

הגברת שלי, ניסתה להמשיך בחייה ולאחר שיברון הלב שחוותה חלתה במחלה קשה. מידי פעם היא מגיעה אלי מביאה לי ממעשה ידיה , מתעניינת בשלומי ואני בשלומה.

בכל פעם כזאת שואלת אותי הגברת שלי, "למה ההורים שלי עשו לי את זה? הם ידעו שזו היה התגובה של אחיי" …

ואני אין לי במה לנחם אותה מלבד לצטט לה את אמרתה השחוקה בה השתמשה סבתי ז"ל "שאלוהים לא מעמיד אותנו בניסיונות שאין אנו יכולים להם".

ובכל זאת, במקרה הזה כמו במקרים אחרים, אין לי מנוס אלא לומר שעורכי הצוואה, קרי אנו עוה"ד, חייבים לנהוג משנה זהירות ולהיות מאוד קשובים. להטיל ספק בהחלטות של לקוחותינו, לאתגר אותם לחשוב על ההשלכות של מעשיהם לאחר 120. לא להתהדר במסמכים משפטיים מתוקתקים, קצרים, טכניים.אחרי שהמסך ירד הילדים ישארו מול חלקת הקבר מלאי שאלות, עלבונות, רגשות אשם, תסכול וכעס. המון כעס, שיכוון לעבר הקרובים להם ביותר – אחיהם. בשר מבשרם.

להתנער מאחריות זה הכי קל. להאיר כשלים, לחוות דעה, לדון בהשלכות ולמצוא פתרונות יצירתיים זה התפקיד שלנו עורכי הדין. סבתא יונה – סבתי החכמה שליוותה אותי כל חיי נהגה לומר "כי לתכריכים אין כיסים" והמקרה הזה של לקוחות שמקריבים את משפחתם למען בצע כסף קורע את הלב והוא כל כך מיותר.

עם השנים למדתי להקשיב ליושב מולי המעוניין לחתום על צוואתו, אני בודקת אם הוא טיפוס חם או קר איך הוא עם ילדיו, מניעיו להחלטות מדירות ומנשלות מתעניינת בסיפור חייו. אני שם מולו, לעיתים לצידו מקשיבה. רק מקשיבה.

גם כאן יהיו מי שיאמרו מה לנו ולשיחות הללו, האם אין בכך ניסיון להשפיע? את מי זה מעניין, הזמן שלנו שווה כסף. אותי זה מרתק. דרך לקוחותיי אני רואה את סיפור חיי, אומדת את התהום והפסגות ובעיקר מבינה שאפשר אחרת.