גם האגרוף היה פעם…

השיר היפיפה של יהודה עמיחי (בסיום פוסט זה) מתאר מציאות עגומה ומדכדכת שהינה חלק בלתי נפרד מעולמם של עורכי הדין העוסקים באנשים. העוסקים במשפחות כשהן שמחות ועוד יותר כשהן מדממות ומתפרקות.

בחיי ראיתי הרבה פעמים כיצד אהבות נגמרות. יש שהן נעלמות כאילו פערה האדמה פיה ובלעה אותן כלא היו ויש שהן פשוט דועכות לאיטן ונכבות אך עדין מפיצות חום.

לא סתם תיארתי את חיסול האהבה כפי שתיארתי. אם אוסיף ואחטא ואכליל הכללה גסה הרי שחיסול אהבתם של בני זוג שהסתכסכו ונפרדו דומה יותר בעיני לדעיכה איטית שעדין מפיצה חום (גם אם מקורו מהגיהינום..) ואפילו כשהכל לכאורה תם ונשלם, חדות העין תוכלנה להבחין בהבזק של חמלה ודאגה כנה במיוחד שישנם ילדים בתמונה .

בסכסוכי ירושה "הגיהינום פשוט קפא והפך למשטח החלקה", אחרי שהאדמה בלעה פיה וטרפה את האהבה. אחים בשר ודם שחלקו יחד את הזיכרונות הראשונים, שחוו את אותם דברים שבילו חגגו שמחו ובכו אלה עם אלה עשרות שנים ביחד לפתע פתאום הופכים קרים ומנוכרים. זיכרונותיהם כולם הופכים להיות רווים כאב וסבל התעללות והקרבה. לפתע פתאום כולם נמצאים בטיפול פסיכולוגי ונוטלים כדורי הרגעה.

במלחמה הזו כל האמצעים כשרים. אמא ואבא אינם ויאאללה בלאגן.

ככל שידיעותיי מגיעות, בכל הקשור במשמורת ילדים, נוטים בתי המשפט בארץ ובעולם שלא להפריד בין אחים ולהשאירם תמיד יחדיו. אך הורים שלא נערכו מראש (לא תמיד עוזר), במו ידיהם מפוררים עד לזרא את המפעל היפיפה שבנו בדמות ילדים ונכדים, שבשל סכסוך ירושה הם כבר לא. כבר לא מדברים. כבר לא מתראים. להפך, הם הפכו לאויבים מרים.

אז מה לעשות אתם שואלים??? לעשות!!! אני משיבה.

לכתוב צוואה ולפרט בה מה למי, ולמה. לא להתבייש. להשתדל לא להפוך זוטי דברים לעיקר הדברים, להתעלות מעל לכעסים רגעיים ולא להיכנע לאלוהי הנקמות הקטנות! (למשל, לא להתנכל לכלה שלא הסכימה להתארח אצלכם בליל הסדר לפני שלוש שנים). לציין דברים חשובים לדוגמא, שהבן הבכור לא יקבל לאחר לכתם כלום וזה לא בגלל שאינכם אוהבים אותו או כועסים עליו,. פשוט הוא קיבל דירה בת 5 חדרים בחייכם.. וכו' וכו'). לטעמי חשוב להזכיר את כולם או יותר נכון להראות שזכרתם את כולם ובכך לנסות לחסל את הספק וכן גם לתת הרגשה טובה – בעיניי זה חשוב.

זה הקול האחרון שלכם השמיעו אותו ככל שתוכלו ובקשו מילדכם וקרוביכם תמיד לזכור שיד מושטת טובה לעין ערוך מאגרוף…

מיכל

ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המילים 

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח 

זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות

גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות/ יהודה עמיחי